altalefs - בלוג וורדפרס חדש

צוואה, מהותה והדרכים לעריכתה – חלק 2

מאת: אברהם אלטלף, עו"ד ומגשר – מומחה בדיני המעמד האישי.

במאמר קודם שפירסמנו תיארנו את חשיבותה של הצוואה והדרכים לעריכתה. במאמר זה נבקש להתייחס למספר נושאים אשר הופכים לרלוונטיים כאשר מבקשים לקיים את הצוואה.

לאחר פטירתו של המצווה, יש לפעול לשם קבלת צו לקיום הצוואה. מתן הצו הינו שלב הכרחי לשם קיום ההוראות הכלולות בה.

את הצו ניתן לקבל בשתי דרכים חלופיות. או בפניה לרשם לעניני ירושה אשר יתבקש לתת לה תוקף, או בפניה לבית הדין הרבני. ההבדל המהותי בין שתי דרכים אלה הוא שלרשם לעניני ירושה יש סמכות טבועה בחוק למתן צו קיום, בעוד שכדי שבית הדין הרבני יקנה סמכות לדון ולתת צו קיום לצוואה, חייבים כל היורשים להתייצב בפני בית הדין ולתת את הסכמתם המקנה לבית הדין את הסמכות לדון בענין.

כחלק מההליך למתן צו קיום לצוואה, מתפרסמת על כך הודעה בעיתונות וזאת כדי לאפשר למי שמעוניין להתנגד לקיום הצוואה, לדעת על הגשת הבקשה וניתנת לו האפשרות להגיש התנגדות לבקשה וזאת בתוך 14 ימים ממועד פרסום ההודעה.

התנגדות למתן צו הקיום יכולה להיות מבוססת על כמה סוגים של טיעונים:

1. המתנגד מחזיק בידיו צוואה אחרת של המנוח, ולטענתו יש לקיים את הצוואה שבידיו ולא את הצוואה שהוגשה לקיום.

2. במועד בו חתם המנוח על הצוואה שאותה מבקשים לקיים, הוא לא היה כשיר לחתום על צוואה.

3. המנוח חתם על הצוואה שלא מרצונו הטוב, מחמת השפעה בלתי הוגנת או בשל מעורבות של אחד היורשים בעריכת הצוואה.

אחד העקרונות הבסיסיים שהחוק מעניק לו חשיבות רבה בקשר עם עריכת צוואה הוא "כיבוד רצון המת".

לכן, באופן עקרוני, כאשר מתעוררת שאלה ביחס לתקפותה של צוואה, בית המשפט יפעל בשני כיוונים עיקריים:

1. נסיון להבין, מתוכן הצוואה או מראיות נוספות, מה באמת היה רצונו של המנוח בצוואתו. לעיתים עלול להתעורר ספק בדבר רצונו האמיתי של המצווה, והאם הפרשנות שניתנת על ידי ביהמ"ש או היורשים, להוראות מסויימות הכלולות הצוואה, משקפות באמת את רצונו של הנפטר. דוגמא למקרה כזה יכולה להיות כאשר בצוואה נכללת הוראה להוריש חלק מהרכוש של המצווה, למטרה מסויימת, מבלי לנקוב בה במדוייק או מבלי להגדיר בצורה ברורה לאיזה גוף, המקיים את אותה מטרה, יש למסור את הרכוש או חלקו. במקרים כאלה, יידרש בית המשפט, לנסות ולהתחקות אחר רצונו של הנפטר ולהשתדל לתת הוראות לקיום הצוואה בדרך שנראית הקרובה ביותר לרצונו של הנפטר.

2. נסיון לוודא שכאשר נערכה הצוואה על ידי המנוח, תוכנה שיקף נאמנה את רצונו שלו, והוא לא היה מושפע מרצונם של אחרים. השפעה יכולה להתבטא בהפעלת לחצים בצורה בלתי הוגנת על המצווה כדי שיוריש לאותו אדם רכוש, בניגוד לרצונו של המצווה וכדומה. בנוסף קובע החוק כי כאשר ישנה מעורבות של אחד היורשים בעריכת הצוואה, גם אם לא היתה השפעה על המצווה, הצוואה תיפסל, כולה, או לפחות החלק הנוגע לאותו יורש שהיה מעורב בעריכת הצוואה. עצם המעורבות בעריכת הצוואה נחשב כהשפעה על המצווה, ועלול לפסול את הצוואה.

כיון שלעקרון של כיבוד רצונו של המת ניתן משקל מכריע בדיני הירושה, ניתן לעקרון זה משקל מכריע בשאלה אם לקיים או לפסול את הצוואה . מבחינה עקרונית בית המשפט ישתדל, במידת האפשר לקיים את הצוואה, כיון שברור שהמנוח היה מעונין לתת הוראות ספציפיות ביחס לעזבונו והיה מעוניין לחלק אותו בדרך מסויימת. ביטולה של צוואה, כולה או חלקה, יוצר מצב שהעזבון יחולק בין היורשים הקבועים בחוק ולא בין אלה שפורטו בצוואה. לעיתים אין הבדל גדול בין התוצאות, אולם במקרים רבים, יכולה להיות לכך משמעות גדולה, שכן אם אדם מעוניין להוריש את רכושו בדרך הקבועה בחוק, אין כל צורך בעריכת צוואה על ידיו.

דוגמא מענינת לשאלות שבהן התחבטו בתי המשפט לאורך השנים הינה בהוראות אשר קובעות תנאים מיוחדים או אף חריגים בצוואה, אשר על היורשים לקיים, כתנאי לקבלת חלקם בעזבונו של המנוח. במקרה שנדון לפני כמה שנים בבית המשפט נקבעה בצוואה הוראה אשר מתנה את זכותם של חלק מהיורשים לרשת את המנוחה, בכך שאותם יורשים חייבים טרם קבלת חלקם בעזבון להנשא לבני זוג יהודים. מקורה של ההוראה היה בחשש של המצווה, שאותם יורשים יתחתנו עם מי שאינו יהודי ועל כן היא קבעה את ההוראה הזו בצוואתה. הבעיה התעוררה כאשר אותם יורשים, היו רווקים, ולא הביעו, באותו שלב, כל רצון להנשא בכלל, ומאידך ביקשו לקבל את חלקם בעזבון לאחר פטירת המצווה. כאשר בית המשפט נדרש לדון בתנאי זה שבצוואה, הוא קבע כי אין כל הצדקה להמתין בחלוקת העזבון עד לנישואי אותם יורשים, כשבכלל לא בטוח שהם באמת יינשאו אי פעם. לכן קבע ביהמ"ש תאריך יעד, של מספר שנים, והורה שגם אם עד לאותו מועד לא יינשאו היורשים כלל, הם יהיו זכאים לקבל את חלקם בעזבון. במקרה זה, ערך ביהמ"ש איזון בין רצון המצווה לבין נסיבות החיים של היורשים.

שאלה מענינת שעלתה לכותרות לאחרונה עוסקת בקשר שבין תרומת איברים ובין דיני הירושה והצוואות. ישנם אנשים אשר עורכים צוואה וקובעים בה גם את רצונם ביחס למה יעשה בגופם לאחר פטירתם. לדוגמא יש אשר בוחרים לתרום את גופם למדע, או להבדיל מבקשים להורות על תרומת איברים מסויימים להצלת חייהם של חולים הזקוקים להשתלת איברים. במקרה שהובא לבית המשפט לפני מספר שנים, נחלקו הבן והבת של הנפטרת, האם לקיים את הוראתה בצוואה שערכה, לתרום את גופה למדע. בית המשפט קיבל את תוכן הצוואה למרות התנגדותו של הבן והורה כי יש לקיים תנאי זה שבצוואה כרצונה של הנפטרת. כך גם לגבי תרומת איברים להשתלה. השאלה שעלתה לאחרונה עסקה בשאלה האם ניתן לתת לכרטיס אד"י תוקף של צוואה או לא, כאשר יש מקרובי המשפחה שמתנגדים לתרומת האיברים. בעקבות הפרסום בתקשורת, לאחר פטירתו של שחקן הכדורגל אבי כהן, הוגשה תביעה הצהרתית לבית המשפט להורות כי לכרטיס אד"י יש תוקף מחייב של צוואה. ענין זה טרם החל להתברר בבתי המשפט ועל כן אין בו הכרעה מחייבת עדיין.

מכל מקום ברור הוא שכאשר אדם ניגש לערוך צוואה, יש להקפיד על כל התנאים הקבועים בחוק ובפסיקה ביחס לכך, ולכתוב את הוראות הצוואה בצורה ברורה, כשהיא מנוסחת היטב ובלשון שאינה משתמעת לשתי פנים וזאת מתוך שאיפה שלא ניתן יהיה לפסול את הצוואה או חלקים ממנה, לאחר פטירתו של המצווה או שלא תתעורר בעיה כל שהיא בפרשנות תוכנה והבנת רצונו של המצווה.

______________

האמור לעיל הינו בבחינת מידע כללי ואינו בא במקום התייעצות ספציפית עם מומחה מקצועי, ביחס לכל מקרה ומקרה.

הכותב הינו עו"ד, מומחה בתחום המעמד האישי ודיני הירושה ושותף במשרד עורכי הדין אלטלף.

אלטלף – משרד עורכי דין ונוטריון

מגדלי התאומים 2 – ז'בוטינסקי 35 רמת גן, טל: 03-6134466

avi@altalef.co.il

www.altalef.co.il